למה אנו זקוקים למערכת ההתקשרות?

ברוכים השבים. זהו הפוסט השני מתוך סדרה של אני-לא-יודע-כמה פוסטים שיעסקו בתיאוריית ההתקשרות. הפוסט הקודם היה מבוא כללי על ג'ון בולבי, הפסיכואנליטיקאי שהביא את תיאוריית ההתקשרות לעולם וטיפח אותה. בפוסט הזה אתחיל להכנס לעקרונות התיאורייה, כבסיס לדיוני המשך על התקשרות במהלך החיים. אני חש את הצורך להזכיר שהבלוג הזה נועד ללוות את הלמידה שלי במהלך הדוקטורט, ועל אף שעוד לא התייחסתי כאן לנושא של הדוקטורט, אפשר ודאי כבר להבין שתיאוריית ההתקשרות תהיה חלק משמעותי ממנו.

הערה על תפקידי מגדר ושימוש בשפה: בכתיבה על התקשרות נעשה שימוש נרחב במושג "דמויות התקשרות" (attachment figures). הכוונה היא לדמויות העיקריות שמגדלות את הילד. לרוב אלו הם ההורים, אך יכולות להיות דמויות התקשרות אחרות (הורי אומנה, סבים וסבתות ועוד). במהלך החיים אנו מוצאים דמויות התקשרות נוספות – על כך בפוסטים אחרים. כמו כל אחד מאיתנו, גם בולבי הוא יציר התקופה שלו, ובתקופתו המטפל העיקרי היתה האמא ולכן חלק נרחב מהמחקר על התקשרות נעשה קודם כל בהקשר של אמהות. אבל גם אני יציר התקופה שלי, ועל אף שאנחנו לא חיים בתקופה מושלמת מבחינת שוויון מגדרי, גם בנוגע להורות, זו עדיין תקופה טובה יותר. חלקים נרחבים מהתיאורייה והמחקר עוסקים היום גם באבות. לכן, אשתדל במהלך הכתיבה להשתמש במושג הכוללני "דמות התקשרות" או "הורים" ולא אמא או אבא.

ועוד הערה קטנה לפני שמתחילים: הנסיון מלמד שקריאה על פסיכולוגיה ופסיכופתולוגיה יכול לעורר אי אלו דאגות ומחשבות אצל הקורא. קריאה על תיאוריית ההתקשרות שכל כולה מוקדשת לאופי שבו מערכות היחסים המוקדמות עם ההורים שלנו משפיעות על כל חיינו עלולה לקחת אותנו למקומות של דאגה. בין אם אלו מחשבות על ההורים שלנו ומה הם עשו או לא עשו עבורנו, ובין אם אלו מחשבות על הילדים שלנו ואיך אנחנו כן או לא דופקים אותם – אני מפציר בכם להיות ערים וספקניים בנוגע למחשבות של האשמה או אשמה. כמו שוויניקוט אמר, ילד זקוק לאם שהיא טובה דיה, ולא מושלמת. כך גם בתיאוריית ההתקשרות. אין כזה דבר הורות מושלמת והדרך ליצירת התקשרות בטוחה בין הורה לילדו היא על ידי קבלה של הכשלים ותיקון של הקרעים.

 

מהי מערכת ההתקשרות

כמו שכתבתי בפוסט הקודם, בולבי הקדיש תשומת לב נרחבת לאופן שבו הסביבה – ובפרט ההורים – משפיעה על ההתפתחות הנפשית של הילד. על פי הבנתו של בולבי, הפרידה מדמות ההתקשרות המרכזית (בזמנו זו היתה בעיקר האם) היא מרכיב מרכזי בהתפתחות האישיות הנורמלית והאבנורמלית. בולבי נעזר בעבודות מתחום חקר בעלי החיים והתבונן על הצורך הביולוגי של התינוק להתקשר (to attach) להוריו. הוא הבין שתינוקות, כמו בעלי חיים אחרים, נולדים עם צורך הישרדותי חזק, ושמערכת ההתקשרות היא הכלי של התינוק להבטיח את קיומו. מערכת ההתקשרות, אם כך, היא מערכת התנהגותית שמטרתה להגביר את סיכוייו של הילד לשרוד. כמו מערכות ביולוגיות אחרות (הזנה, רבייה וכן הלאה), מערכת ההתקשרות נתפסת כמולדת ולא כמשהו שהילד צריך לרכוש. הכוונה במערכת התנהגותית היא שאצורות בה מגוון התנהגויות בסיסיות  שנועדו לשמור על ההורה קרוב ולעורר את תשומת לבו כאשר הילד במצוקה: הפקת קולות, חיוכים, חיפוש אחרי המבט של ההורה וכמובן בכי, אלו הן התנהגויות שנועדו להבטיח את תשומת הלב של ההורה.

אולי כדאי לומר כאן מילה אחת על תלות. בולבי דחה את התפיסה שהיתה מקובלת בזמנו ולפיה ילדים שמתייחסים אליהם בצורה רכה ותומכת עשויים לפתח תלות שתמנע מהם לגדול להיות בוגרים עצמאיים ואסרטיביים. לפי בולבי, ישנה בילדות תלות בריאה בדמויות ההתקשרות, והיא זו שמאפשרת את התפתחותו של האדם לבגרות עצמאית ובטוחה.

למערכת ההתקשרות יש כמה "מצבים" בסיסיים:

  • דמות ההתקשרות כבסיס בטוח – כאשר הילד חווה את דמות ההתקשרות כקרובה וזמינה עבורו, היא משמשת עבורו בסיס בטוח (secure base). כאשר יש לו בסיס בטוח הוא יכול לחקור את סביבתו בחופשיות.
  • חיפוש דמות ההתקשרות ונסיון לשמור אותה קרוב – התינוק מחפש את ההורה שלו, בודק איפה הוא ומנסה להתקרב אליו. בכי, זחילה אל ההורה והצמדות אליו – אלו הן דרכיו של התינוק להיות בקרבה פיזית להורה.
  • דמות ההתקשרות כחוף מבטחים – כאשר הילד נתקל באיום (אמיתי או מדומה), הוא חוזר אל דמות ההתקשרות שלו ומחפש אצלה מפלט.

אחת הדוגמאות הקלאסיות שנותנים כדי להדגים את הפונקציות של מערכת ההתקשרות היא ילד והורה בגן השעשועים. דמיינו את הילד (שלכם, או ילד אחר אם אתם לא הורים; אולי אפילו את הילד שאתם הייתם) מטפס על הסולם הקצר המוביל למגלשה. כאשר הילד מגיע למגלשה, הוא מסובב את הראש להורה ומחפש את המבט שלו, אולי אפילו קורא לו. כיצד יגיב ההורה? האם הוא יעודד את הילד להתגלש, יראה לו שזה בסדר, או שיגיב אחרת? וכיצד התקשורת, מילולית אבל גם לא-מילולית, בין ההורה והילד ישפיעו על היכולת של הילד להרגיש בטוח לחקור את העולם?

מדוע לדמיין אם אפשר לראות את זה קורה בפועל? ניסוי קלאסי בפסיכולוגיה התפתחותית הוא ניסוי הצוק הויזואלי (Visual Cliff) שמדגים יפה מאוד כיצד התקשורת הלא-מילולית מההורה משפיעה על הבטחון של הילד. הוידאו הבא שווה אלף מילים:

 

 ומה אם ההורה לא מגיב?

אז עד כה אנחנו מבינים למה מערכת ההתקשרות קיימת ושהיא מבוססת על תקשורת מילולית ולא-מילולית בין הילד לדמויות ההתקשרות שלו. בעולם אידיאלי, כל ההורים היו מגיבים בדיוק בזמן ובאופן המתאים לילד, אבל אנחנו לא חיים בעולם אידיאלי. אז מה עשוי לקרות כאשר ההורה – מסיבה כזו או אחרת – לא מגיב באופן המותאם לילד, או לא מגיב כלל?

דבר אחד שחשוב לזכור הוא שילדים יעשו כל מה שנדרש כדי לשמור את דמות ההתקשרות בקרבתם. כאשר דמות ההתקשרות נוכחת ומגיבה בהתאם, הילד לא צריך להתאמץ יותר מדי כדי לקבל תשומת לב מתאימה מההורה. לעומת זאת, במצבים שבהם דמות ההתקשרות אינה מיטיבה ולא מגיבה בהתאם לצרכי הילד, הוא עלול לפתח התנהגויות קיצוניות יותר. למשל, ילד להורה בלתי צפוי ומאיים עלול לפתח התנהגות שכל כולה מכוונת לרצות את ההורה גם במחיר של ויתור על סיפוק הצרכים של הילד. כאן, כמובן, מתחילות בעיות שמצדיקות את הקיום של המקצוע.

אני אסיים את הפוסט הזה עם עוד ניסוי קלאסי בפסיכולוגיה התפתחותית, ניסוי הפנים הדוממות (Still Face). בניסוי זה ההורה והתינוק יושבים זה מול זה ומתקשרים כמו שהם רגילים, כאשר שניהם מצולמים בוידאו. בשלב מסוים, כפי שתראו בוידאו, האמא מפסיקה להגיב ופניה הופכים דוממים. מה שקורה אחר כך הוא מעניין מאוד מצד אחד, ולא פשוט לצפיה מצד שני. בולבי טען שבמצבים כאלו הילד קודם כל יגביר את ההתנהגויות הרגילות שלו שמטרתן יצירת קשר עם ההורה, ואם זה לא עובד, הוא יביע מחאה ואם זה לא יעבוד הוא ייסוג מהקשר.

 

אנחנו יכולים לראות שמערכת ההתקשרות "מופעלת" בעיקר מול מצבים של מצוקה. בין אם זה איום חיצוני (ילד בגינה הרביץ לי) או פנימי (אני חווה הצפה רגשית לא מווסתת), אנו מפעילים את מערכת ההתקשרות שלנו. כך מערכת ההתקשרות משרתת מספר פונקציות: ביסוס של תחושת בטחון; ויסות של הרגשות שלנו; אפשרות לביטוי רגשי; אפשרות לחקור את העולם.

ככל שהילד חווה יותר ויותר מפגשים עם דמות התקשרות שהיא גם נוכחת פיזית וגם זמינה רגשית, הוא מבסס את הבטחון שלו שיש מישהו ששומר עליו ודואג לו, ועם הזמן מפתח גם תפיסה פנימית בנוגע ליכולת שלו לשמור ולדאוג לעצמו. הפוסט הבא יעסוק בארבעת דפוסי ההתקשרות שעשויים להתפתח במהלך הילדות – התקשרות בטוחה, התקשרות חרדה, התקשרות נמנעת והתקשרות לא-מאורגנת. כרגיל, אשמח לשמוע מה חשבתם על הדברים ואם יש שאלות על הנושא. תיבת התגובות למטה פתוחה.

 

ג'ון בולבי ותיאוריית ההתקשרות

שלום.

הבלוג הזה עלה לאוויר לפני שלושה חודשים ומאז היתה דממה. כאמור, המטרה של הבלוג הזה היא ללוות את התהליך של לימודי הדוקטורט שלי. אני זקוק למרחב שבו אוכל לכתוב את הדברים שאני לומד, כי זה עוזר לי לעשות סדר. וגם למרחב שבו יהיה אפשר לשתף, כי לשתף זה טוב.

מסיבות שונות אני בוחר לא להכנס כרגע לפרטים ספציפיים על הדוקטורט, כי זה קצת מוקדם מדי לכך. אבל יחד עם זאת אני כן מתחיל בפוסט הזה סדרה של פוסטים, שאורכה ותוכנה עוד לא ידוע לי, שתעסוק בתיאוריית ההתקשרות (Attachment Theory), כך שניתן להבין שתהיה לתיאוריה הזו חלק נרחב מהדוקטורט. למי שלא מכיר, על רגל אחת, תיאוריית ההתקשרות היא תיאוריה פסיכולוגית שבוחנת כיצד אופנויות התקשורת והקשר בין הורה לילדו מבנים את התפיסה של הילד את העולם החברתי ואת תפיסתו העצמית, ומכאן למעשה משפיע על התפתחותו "מהעריסה עד לקבר".

תיאוריית ההתקשרות עניינה אותי מאז ומתמיד אבל בשנה האחרונה הפכה להיות חלק משמעותי מאוד מההתפתחות המקצועית שלי כפסיכולוג קליני, ולכן אני גם שמח מאוד על ההזדמנות להפוך אותה לחלק מההתפתחות האקדמית שלי.

 

התקשרות זה תחום ענק ומרתק, ואין שום סיכוי לסכם אותו בפוסט או שניים. אז יחד איתי, קחו אוויר, נתחיל ונצעד בקצב שיתבסס עם הזמן.

להמשיך לקרוא ג'ון בולבי ותיאוריית ההתקשרות

מסמרים ונוצות

שלוש שנים תואר ראשון.

שנתיים תואר ועוד שנה לסיים את התיזה.

המתנה של בערך שנה להתמחות.

ארבע שנים של התמחות בפסיכולוגיה קלינית.

בחינת התמחות לסיום התהליך.

זה, על רגל אחת, מה שנדרש ממני כדי לסיים את ההכשרה בפסיכולוגיה קלינית ולקבל את תעודת ההסמכה הנכספת (שעוד לא קיבלה מסגרת).

ועכשיו, עכשיו מה? מה עכשיו?

מסמרים ונוצות.

זאת אומרת, דוקטורט.

 

פתחתי את הבלוג הזה כדי לתעד את התהליך של לימודי הדוקטורט שלי. למי שלא מכיר, אני ערן כ"ץ, פסיכולוג קליני מומחה. למדתי והתמחתי בפסיכולוגיה קלינית. אני עובד כפסיכולוג קליני באופן פרטי וגם במשרה חלקית בשירות הציבורי. טיפלתי ואני מטפל במקרים מגוונים – ילדים ונוער, מבוגרים, הורים – ובנושאים שונים. לאחרונה אני גם מדריך סטודנטים לפסיכולוגיה קלינית. אז מה פתאום אני הולך לעשות דוקטורט?

שאלה מצוינת.

בשונה ממדינות רבות אחרות, בארץ לא צריך דוקטורט כדי להיות פסיכולוג. הרבה מהפסיכולוגים שאני מכיר שיש להם גם דוקטורט לא טורחים לציין את הטייטל הזה – ד"ר – לפני השם שלהם. לימודי דוקטורט הם בכלל לא חלק מובנה מתהליך הלמידה וההכשרה של פסיכולוגים. אני יכול להמשיך להיות פסיכולוג בלי דוקטורט ולחיות עם זה טוב מאוד. זה לא שפסיכולוגים מפסיקים ללמוד אי פעם. חלק גדול מאיתנו ממשיך ללכת לבתי ספר לפסיכותרפיה או להכשרות מסוגים אחרים מחוץ לאקדמיה. וכמו שהסברתי פעם לאמא שלי – דוקטורט ככל הנראה לא יהפוך אותי למטפל טוב ומיומן יותר.

אז למה זה כן טוב? דוקטורט יכול להועיל (ואפילו להידרש) אם ארצה ללמד אי פעם. ואני מודה, שהתואר עצמו יכול להיראות יפה על כרטיס הביקור שלי. וזה גם פותח אפשרויות בעולם.

אבל יחד עם כל אלו, האמת היא שזו דרך להתעסק במשהו שאני אוהב – פסיכולוגיה, התפתחות, מערכות יחסים, בריאות ורווחה נפשית – רק בדרך נוספת. את השנים האחרונות הקדשתי ללמידת המעשה הטיפולי. למידה שהיא מאוד Hands on, עם נגיעה אישית בחיים של אנשים ברמה מאוד פרטנית. דוקטורט מהווה (אני מקווה) דרך לפתח את העצמי-הפסיכולוגי שלי מזווית שהיא אולי פחות טיפולית, אבל כן מאפשרת יותר קריאה והסתכלות מלמעלה על תהליכים. והרי תהליכים בסופו של דבר קורים לאנשים פרטיים כמוני וכמוכם. כך שכן, העבודה שאני מקווה לעשות תהיה כזו שבסופו של דבר יכולה ואמורה להעשיר את הטיפול שייתן מי שיקרא אותה וייעזר בה.

 

ולמה לפתוח עוד בלוג? אין לי מספיק?

דוקטורט, כך אני מבין מכל העולם, זה תיק. זה לוקח כמה שנים טובות, זה רצוף בעליות ומורדות, מתישהו יגיע שלב שארגיש שאני לועס חצץ ואשאל את עצמי בשביל מה נכנסתי לזה בכלל. העבודה עליו כרוכה בהרבה קריאה וכתיבה. צריך לעשות אינטגרציה בין תחומי ידע שונים, לקלוט סטטיסטיקה ואיכשהו גם לזכור הכל. לא קל לי לזכור הכל. אבל יותר קל לי לקלוט, ולזכור, כשאני כותב. לכן בלוג. התכנון הוא שזה יהיה מקום שבו אני אחשוב ואכתוב את מה שאני לומד ואת מה שאני מבין ואת מה שאני חושב. אני לא יכול להיות בטוח כמה מזה יעניין את הקורא המצוי (הי, כולי תקווה שזה יעניין אותי). אבל אני חושב שזה יכול להיות נחמד, ומדרבן עבורי, אם יהיה לי מקום שבו אכתוב את הדברים לא רק בכתב הפרטי שלי אלא בצורה שזה יהיה ברור לכם. כי ככה אני אולי אדע שזה גם ברור לי.

 

אין לי מושג מה יהיה קצב העדכונים כאן. הפוסט הבא יעלה בקרוב ובו אכתוב על הרעיון הבסיסי שאיתו אני יוצא לדרך. אני רק יכול לומר שזה קשור לכמה נושאים שקרובים מאוד ללבי. אתם מוזמנים להירשם לקבלת עדכונים במייל.

 

אבל מי אתה?

למי שלא מכיר – אני כאמור, ערן כ"ץ, פסיכולוג קליני. יש לי בלוג נפרד על פסיכולוגיה שנקרא "על הספה". אם מעניין אתכם להכיר את החלק הטיפולי שלי – אם הגעתם לכאן כי אתם מחפשים טיפול  אתם מוזמנים לבקר באתר של הקליניקה. מי שמעוניין מוזמן גם לעשות לי לייק בפייסבוק.

 

StandByMe-8